עידו ושירה

מאז שפתחתי את סטודיו הצילום שלי כל שנה אני מצלמת חתונה אחת – במתנה. הזוג הנבחר תמיד היה זוג ראוי בזכות סיפור חיים מיוחד, או זוגיות ייחודית, או פשוט אנשים טובים. וגם הזוג שנבחר השנה עונה על כל הקריטריונים: שירה ועידו קטץ ינשאו ב 15 במרץ. בין מכלול סיבות, עידו הוא מתנדב ב
Israeli Flying Aid (IFA)
http://www.ifaid.org.il/
ומוגדר כ"מלאך עלי אדמות" על יד חבריו.
לא הייתי צריכה יותר מזה בכדי להחליט כי את החתונה הראשונה שאצלם בישראל לאחר 13 שנות גלות אני נותנת כמתנת אהבה לשירה ועידו.
אחד הדברים שאני עושה עוד לפני החתונה הוא צילום הארוסין. אני נפגשת עם הזוג לכשעת צילום בטבע. האוירה היא נינוחה, והרעיון הוא לתת לזוג זמן להכיר אותי בכדי שירגישו בנח אל מול המצלמה שלי ביום חתונתם ואוכל לצלם את התמונות הטבעיות והאומנותיות שאני מתמחה בהן.
עידו ושירה הגיעו מרוגשים וטובי לב למקום המפגש שקבענו. כמו שתמיד קורה לי עם זוגות בצילום הארוסין, ההתחלה היתה קצת יותר קשה, אך מהר מאד הם התחילו להשתחרר וזרמו עם השעה הכייפית הזו. בדיחות, צחוקים, קצת תמונות – והרבה אהבה באויר – מה דרך יותר טובה מזה להתחיל יום?
לקראת סוף השעה לקחתי את עידו ושירה לגיוון הטרקטור שראיתי בבוקר. היה לי רעיון, ולשמחתי נהג הטרקטור והזוג הצעיר שיתפו פעולה – והתיישבו בכף הטרקטור! הנהג החליט להניף את כף הטרקטור למעלה ולמטה בצורה שלא היתה מביישת אף רכבת הרים בדיסני, ועידו ושירה צחקו עד דמעות.
ואיך שאמרתי להם כשהם הורדו חזרה לקרקע בטוחה: "כשקמתם הבוקר לא חשבתם שזה מה שתעשו היום, נכון?"
יופי של צילום ארוסין, כמו שאני אוהבת, עם תמונות מדליקות למזכרת. ובקרוב – החתונה

בס"ד

הי רינת!

המון המון המון תודה!

התמונות יצאו מ-ה-מ-מ-ו-ת (כצפוי) ..

עדו ושירה

התערוכה "חלום ילדות"

לשמחתי כי רבה אחת התמונות שלי הגיע לשלב הגמר בתחרות צילום כאחת מ 30 הזוכות והתקבלה להציג בתערוכה "חלום ילדות". התערוכה מציגה בדיזינגוף סנטר במעבר ליד קולנוע דיזינגוף עד ה 15 במרץ.
מעבר לשמחתי שאחת מתמונותי זכתה להגיע לשלב הגמר בתחרות צילום מקומית, מארגני התחרות והתערוכה הזו – "האחים יוגנד" תרמו את כל הכנסות התערוכה לעמותת "יד ביד". בפתיחת התערוכה הודו נציגי "יד ביד" על התרומה. יותר מ 400 תמונות הוגשו כמועמדות לתחרות, וכל דמי ההרשמה לתחרות במלואם נתרמו לעמותה. כמה מרגש לראות אומנות עוזרת לצדקה.

הפנינג בסיפורי כלבים

איזה כיף היה לנו בהפנינג צילומי כלבים! טופז מ"סיפורי כלבים" בכיבר מסריק 14 צ'יפרה את לקוחותיה בצילום כלבם עם קובץ תמונה אחת מתנה – וכלבים הגיע בהמוניהם.

כמה אני אוהבת לצלם כלבים. כמו לבני אדם, לכל אחד יש אישיות משלו: אחד ביישן, השני פחדן, השלישי מת על המצלמה. הרביעי רק רוצה את אמא. לחמישי יש בעיית מצמוצים. והם כולם מתוקים, וקצת מבוהלים (בכל זאת זו מספרת כלבים והם לא יודעים מה עושים להם היום). לאחר כמה דקות על שולחן הטיפולים (שעבר הסבה מקצועית ולהיום משמש שולחן לדוגמנות) הם נרגעים. חלקם אפילו מחייך למצלמה. חלקם עושה לי חנדלך, ויש את אילו שמראים לי את צידם הטוב ביותר ומסובבים לי את הגב בסטייל "לא רוצה שיצלמו אותי היום".

סאם שלי עובר ובודק שכולם בסדר, וכשיש כלבון אחד שקצת מפחד יותר מכולם סאם, שמפאת גודלו מגיע בעמידה לשים את ראשו העצום על שולחן הדוגמנות, מנחם את הכלבון כמו אומר: "אל תדאג, זה לא מזיק, היא עושה לי את זה כל הזמן". בכל זאת עצה מדוגמן הבית מלא הנסיון, והכלבלבון נרגע ונותן לי לצלם אותו.

לפני המון שנים כשהייתי בלהקת הנח"ל היה לנו מערכון בו הייתי צריכה לעשות קולות של כלב נובח ומיילל. כשהתחלתי לצלם כלבים הבנתי איזה שימוש אני יכולה לעשות ביכולת המופלאה הזו שלי, וכשכלב לא מצליח להתרכז מול העדשה שלי אני עוברת לכלבית. מייד האוזניים מזדקרות, ומבט הפליאה של הכלב כמו אומר "מאיפה היא יודעת לדבר כלבית?" נטבע לנצח בקובץ הדיגיטלי במצלמה שלי לשמחת בעליו.

ליום הצילום הזה הגיעו לנו גם מתקפה של בישונים, או כמו שאני קוראת להם "חמניות" (ראיתם פעם ערימה של בישונים אחרי תיספורת מרימים מבט אלייך? הם נראים כמו שדה חמניות). עשרה בישונים הופיעו, שמונה במכה אחת ועד שניים אח"כ. והתמונה של שמונת הבישונים בתאי הספרים שווה אלף מילים. בשביל תמונות כאילו אני מוכנה יום שלם לנבוח, להשמיע קולות מטופשים, לרדת על ארבע, לקבל ליקוקים עד אין סוף ולהתמלא בשערות וריח של כלבים. אני חוזרת הביתה מיום כזה מותשת, אבל תסתכלו בתמונות ותגידו – זה לא שווה את זה?