"Viking" Riverboat Restaurant burning down – Moscow, 30 April 2010

Never thought I would say "Priv-Et" - that is "Hello" in Russian. But life takes you on unexpected turns, and you may as well buckle in and enjoy the ride.

So I spend much of my time in Moscow now days with my " muzh" (husband in Russian), and have some incredible photo ops.

This photo op came completely by chance. We live across from This favorite, all wooden, floating restaurant called "Viking". I was coming back from my morning jog and saw something was wrong with the boat...

I witnessed the fire from the first tiny smoke cloud appearing, and someone running with a fire extinguisher trying to put it out, to 5 hours later, when the fire was finally put out with collaborate efforts of 15 fire trucks, one boat "fire truck", and numerous fire fighters.

Hopefully it will be re-build soon.

I'm back!!!

Well, after a year and a half of "moving busyness", settling back in Israel, and getting engaged to the love of my life, I am writing again!

This has been a very interesting year, and I am thankful to where I am in my personal and professional life. I am happy for all the new friends I made, and all the new experiences I've had.

AND NOW - BACK TO BUSINESS!!!
:-)

HomePro

HomePro

Shared via AddThis

Check out my pictures for sale on this site

שימו לב: צילומים שלי למכירה על האתר הום פרו

עידו ושירה

מאז שפתחתי את סטודיו הצילום שלי כל שנה אני מצלמת חתונה אחת – במתנה. הזוג הנבחר תמיד היה זוג ראוי בזכות סיפור חיים מיוחד, או זוגיות ייחודית, או פשוט אנשים טובים. וגם הזוג שנבחר השנה עונה על כל הקריטריונים: שירה ועידו קטץ ינשאו ב 15 במרץ. בין מכלול סיבות, עידו הוא מתנדב ב
Israeli Flying Aid (IFA)
http://www.ifaid.org.il/
ומוגדר כ"מלאך עלי אדמות" על יד חבריו.
לא הייתי צריכה יותר מזה בכדי להחליט כי את החתונה הראשונה שאצלם בישראל לאחר 13 שנות גלות אני נותנת כמתנת אהבה לשירה ועידו.
אחד הדברים שאני עושה עוד לפני החתונה הוא צילום הארוסין. אני נפגשת עם הזוג לכשעת צילום בטבע. האוירה היא נינוחה, והרעיון הוא לתת לזוג זמן להכיר אותי בכדי שירגישו בנח אל מול המצלמה שלי ביום חתונתם ואוכל לצלם את התמונות הטבעיות והאומנותיות שאני מתמחה בהן.
עידו ושירה הגיעו מרוגשים וטובי לב למקום המפגש שקבענו. כמו שתמיד קורה לי עם זוגות בצילום הארוסין, ההתחלה היתה קצת יותר קשה, אך מהר מאד הם התחילו להשתחרר וזרמו עם השעה הכייפית הזו. בדיחות, צחוקים, קצת תמונות – והרבה אהבה באויר – מה דרך יותר טובה מזה להתחיל יום?
לקראת סוף השעה לקחתי את עידו ושירה לגיוון הטרקטור שראיתי בבוקר. היה לי רעיון, ולשמחתי נהג הטרקטור והזוג הצעיר שיתפו פעולה – והתיישבו בכף הטרקטור! הנהג החליט להניף את כף הטרקטור למעלה ולמטה בצורה שלא היתה מביישת אף רכבת הרים בדיסני, ועידו ושירה צחקו עד דמעות.
ואיך שאמרתי להם כשהם הורדו חזרה לקרקע בטוחה: "כשקמתם הבוקר לא חשבתם שזה מה שתעשו היום, נכון?"
יופי של צילום ארוסין, כמו שאני אוהבת, עם תמונות מדליקות למזכרת. ובקרוב – החתונה

בס"ד

הי רינת!

המון המון המון תודה!

התמונות יצאו מ-ה-מ-מ-ו-ת (כצפוי) ..

עדו ושירה

התערוכה "חלום ילדות"

לשמחתי כי רבה אחת התמונות שלי הגיע לשלב הגמר בתחרות צילום כאחת מ 30 הזוכות והתקבלה להציג בתערוכה "חלום ילדות". התערוכה מציגה בדיזינגוף סנטר במעבר ליד קולנוע דיזינגוף עד ה 15 במרץ.
מעבר לשמחתי שאחת מתמונותי זכתה להגיע לשלב הגמר בתחרות צילום מקומית, מארגני התחרות והתערוכה הזו – "האחים יוגנד" תרמו את כל הכנסות התערוכה לעמותת "יד ביד". בפתיחת התערוכה הודו נציגי "יד ביד" על התרומה. יותר מ 400 תמונות הוגשו כמועמדות לתחרות, וכל דמי ההרשמה לתחרות במלואם נתרמו לעמותה. כמה מרגש לראות אומנות עוזרת לצדקה.

הפנינג בסיפורי כלבים

איזה כיף היה לנו בהפנינג צילומי כלבים! טופז מ"סיפורי כלבים" בכיבר מסריק 14 צ'יפרה את לקוחותיה בצילום כלבם עם קובץ תמונה אחת מתנה – וכלבים הגיע בהמוניהם.

כמה אני אוהבת לצלם כלבים. כמו לבני אדם, לכל אחד יש אישיות משלו: אחד ביישן, השני פחדן, השלישי מת על המצלמה. הרביעי רק רוצה את אמא. לחמישי יש בעיית מצמוצים. והם כולם מתוקים, וקצת מבוהלים (בכל זאת זו מספרת כלבים והם לא יודעים מה עושים להם היום). לאחר כמה דקות על שולחן הטיפולים (שעבר הסבה מקצועית ולהיום משמש שולחן לדוגמנות) הם נרגעים. חלקם אפילו מחייך למצלמה. חלקם עושה לי חנדלך, ויש את אילו שמראים לי את צידם הטוב ביותר ומסובבים לי את הגב בסטייל "לא רוצה שיצלמו אותי היום".

סאם שלי עובר ובודק שכולם בסדר, וכשיש כלבון אחד שקצת מפחד יותר מכולם סאם, שמפאת גודלו מגיע בעמידה לשים את ראשו העצום על שולחן הדוגמנות, מנחם את הכלבון כמו אומר: "אל תדאג, זה לא מזיק, היא עושה לי את זה כל הזמן". בכל זאת עצה מדוגמן הבית מלא הנסיון, והכלבלבון נרגע ונותן לי לצלם אותו.

לפני המון שנים כשהייתי בלהקת הנח"ל היה לנו מערכון בו הייתי צריכה לעשות קולות של כלב נובח ומיילל. כשהתחלתי לצלם כלבים הבנתי איזה שימוש אני יכולה לעשות ביכולת המופלאה הזו שלי, וכשכלב לא מצליח להתרכז מול העדשה שלי אני עוברת לכלבית. מייד האוזניים מזדקרות, ומבט הפליאה של הכלב כמו אומר "מאיפה היא יודעת לדבר כלבית?" נטבע לנצח בקובץ הדיגיטלי במצלמה שלי לשמחת בעליו.

ליום הצילום הזה הגיעו לנו גם מתקפה של בישונים, או כמו שאני קוראת להם "חמניות" (ראיתם פעם ערימה של בישונים אחרי תיספורת מרימים מבט אלייך? הם נראים כמו שדה חמניות). עשרה בישונים הופיעו, שמונה במכה אחת ועד שניים אח"כ. והתמונה של שמונת הבישונים בתאי הספרים שווה אלף מילים. בשביל תמונות כאילו אני מוכנה יום שלם לנבוח, להשמיע קולות מטופשים, לרדת על ארבע, לקבל ליקוקים עד אין סוף ולהתמלא בשערות וריח של כלבים. אני חוזרת הביתה מיום כזה מותשת, אבל תסתכלו בתמונות ותגידו – זה לא שווה את זה?

לשמחתי הרבה מפאת היותי מלכה בדימוס הוזמנתי לצלם בערב מלכת המדבר האחרון.

כמלכות, אנחנו תומכות במשפחת גלעד שליט והוכן מיצג מיוחד במינו להראות את תמיכתנו דרכו בערב הזה. המיצג היה "לוח שנה" מורכב ממשבצות לסמל את כל הימים שגלעד יושב בשבי. המלכות הכינו גלויות בגודל המשבצות עם ברכות ותפילות לגלעד, אותן הן תלו על המיצג עד שמלאו אותו באהבה ותמיכה ויזואלית למשפחת שליט.

את הגלויה הראשונה על המיצג תלתה אימו של גלעד, אביבה.

זו פעם ראשונה בקריירת הצילום שלי בה לא הצלחתי להתנתק מהסיטואציה. כבר צילמתי סיטואציות מרגשות, וגם פחות נעימות, ובדרך כלל אני מצליחה להתנתק מפאת היותי מאחורי העדשה. משהוא באישה הזו נגע בי פנימה וחשתי את כאבה כ"כ עמוק שזה צרב בי.

בהמשך הערב אביבה דיברה על הבמה, ושוב לא יכולתי שלא להיות נפעמת מכוחה של האישה הזו. מאיפה היא מביאה את הכוחות האילו? איך היא מצליחה? לא רק שאני מורידה בפניה את הכובע, אין לי מילים לכבוד שאני רוחשת לה.

אביבה שליט דיברה על כך שלא היה נציג הצלב האדום אצל גלעד אף לא פעם אחת מאז שנלקח שבי. ואני חושבת לי – איך זה ייתכן? יושב לו ילד במקום רחוק, מנוכר, ומלא בשנאה, והעולם כמנהגו נוהג. ואפילו הצלב האדום, סמל ההגינות בעולם של מלחמות – שותק.

אני מתביישת להיות חלק מעולם שכזה. מתביישת ומוטרדת. מוטרדת מכך שאני הולכת לישון הלילה במיטה שלי, ואיפה ישן גלעד? האם רק לאמא שלו עוד אכפת? ואם גם לנו, כחברה, אכפת, איך זה ייתכן שעד לא קרה כלום לשנות את המצב? האם אנחנו טובים בדיבורים אבל לא במעשים?

חומר למחשבה...ובתקווה שיביא למעשה.

גלעד, היכן שלא תהיה אני כ"כ מקווה שהרגשת את כל האהבה שנשלחה אלייך בערב המלכות הזה. מכל מלכות במדבר – מכל הלב. ושתבוא הביתה.