לשמחתי הרבה מפאת היותי מלכה בדימוס הוזמנתי לצלם בערב מלכת המדבר האחרון.
כמלכות, אנחנו תומכות במשפחת גלעד שליט והוכן מיצג מיוחד במינו להראות את תמיכתנו דרכו בערב הזה. המיצג היה "לוח שנה" מורכב ממשבצות לסמל את כל הימים שגלעד יושב בשבי. המלכות הכינו גלויות בגודל המשבצות עם ברכות ותפילות לגלעד, אותן הן תלו על המיצג עד שמלאו אותו באהבה ותמיכה ויזואלית למשפחת שליט.
את הגלויה הראשונה על המיצג תלתה אימו של גלעד, אביבה.
זו פעם ראשונה בקריירת הצילום שלי בה לא הצלחתי להתנתק מהסיטואציה. כבר צילמתי סיטואציות מרגשות, וגם פחות נעימות, ובדרך כלל אני מצליחה להתנתק מפאת היותי מאחורי העדשה. משהוא באישה הזו נגע בי פנימה וחשתי את כאבה כ"כ עמוק שזה צרב בי.
בהמשך הערב אביבה דיברה על הבמה, ושוב לא יכולתי שלא להיות נפעמת מכוחה של האישה הזו. מאיפה היא מביאה את הכוחות האילו? איך היא מצליחה? לא רק שאני מורידה בפניה את הכובע, אין לי מילים לכבוד שאני רוחשת לה.
אביבה שליט דיברה על כך שלא היה נציג הצלב האדום אצל גלעד אף לא פעם אחת מאז שנלקח שבי. ואני חושבת לי – איך זה ייתכן? יושב לו ילד במקום רחוק, מנוכר, ומלא בשנאה, והעולם כמנהגו נוהג. ואפילו הצלב האדום, סמל ההגינות בעולם של מלחמות – שותק.
אני מתביישת להיות חלק מעולם שכזה. מתביישת ומוטרדת. מוטרדת מכך שאני הולכת לישון הלילה במיטה שלי, ואיפה ישן גלעד? האם רק לאמא שלו עוד אכפת? ואם גם לנו, כחברה, אכפת, איך זה ייתכן שעד לא קרה כלום לשנות את המצב? האם אנחנו טובים בדיבורים אבל לא במעשים?
חומר למחשבה...ובתקווה שיביא למעשה.
גלעד, היכן שלא תהיה אני כ"כ מקווה שהרגשת את כל האהבה שנשלחה אלייך בערב המלכות הזה. מכל מלכות במדבר – מכל הלב. ושתבוא הביתה.
No comments:
Post a Comment