הפסנתר

והנה אני בישראל, באמת עשיתי את זה, תושבת חוזרת לכל דבר. עומדת בתור במשרדים ממשלתיים שעות יום אחרי יום, צועדת ברחובות תל אביב עם עגלת קניות כמו שהיה לסבתא שלי (לשמחתי זה נחשב קול היום – או לפחות כך נאמר לי ואני בוחרת להאמין כי זה נח), יושבת עם סאם הכלב שלי בבבתי קפה. וחזרה לחיק החברות האוהבות מקשקשת איתן כל היום בנייד. תל אביבית לכל דבר, כמעט כאילו לעולם לא עזבתי. גם דירה תל אביבית מתוקה ביותר יש לי (סיפור בפני עצמו כמובן כי זה בערך כמו למצא נפט באמצא המדבר). והנה הגיע היום בו היא מתפנה לי לעבור אליה. יום ששי ומתחילים להרגיש את השקט של ערב שבת אליו כל כך התגעגעתי, אני בדירתי הקטנה מנקה ומסדרת, ומחכה לפסנתר.

אז כן, בדיוק באותו השבוע נתי, חבר טוב שלי, גם עבר לדירה חדשה, ואי אפשר לתאר לא הצליחו להכניס את הפסנתר לדירה החדשה שלו. אני כששאלים אותי אם אני רוצה פסנתר לא אומרת לא, אז כמובן שהסכמתי למצא לפסנתר ההומלס מקום בדירה החדשה שלי. המובילים קיבלו כתובת חדשה והפסנתר נאסף מהרחוב וחיכה לביתו החדש במשאית עד יום ששי.

ששי בערב וצלצול בדלת. אני פותחת לאיש אחד עם הרבה פחות שיניים ממה שצריך להיות לו. והפה שלו אומר לי בעברית עם מבטא רוסי כבד:"את משלמת עוד 150 שקל?". אני שיודעת שנתי שילם הרבה כסף על ההובלה של הפסנתר אומרת לאיש עם הפה שנראה בעצם כמו מקשי פסנתר – שחור לבן, שן כן שן לא – "לא תודה" באמריקאיות נימוסית. והוא מסתובב והולך. אחרי כמה דקות יש שוב צלצול בדלת. אני שוב פותחת והפעם ביני לבין האיש עם שיני הקלידים שוכב פסנתר, עטוף בפלסטיק, על צידו. וחוסם את כל מעבר החדר מדרגות. "הנה פסנתר שלך" אומרות השיני קלידים בעברית עילגת "הוא נשאר בחדר מדרגות". והסתובב האיש ונעלם אל תוך הלילה.

לילה ראשון בדירתי החדשה ואני חושבת לי אם השכנים החדשים שלי ישמחו על ההזדמנות להתעמלות בוקר כשהם יצטרכו לטפס מעל הפסנתר בכדי לצאת מהבניין. תמונות עוברות לי בראש של הסטריה, משטרה, וצעקות "העלו את השכנה החדשה על המוקד", ואני קשורה לפסנתר תוך כדי שהשכנים מציתים אש תחתינו. "בבקשה" אני מתחננת על נפשי תוך כדי שהלהבות מכלות אותי ואת הפסנתר "רק רציתי להיות שכנה טובה".

השלב הבא הוא טלפון בהול לנתי שכמובן נבהל ובבהלה מתקשר למשטרה שממש לא נבהלים ואומרים שאין מה להבהל ושנפתור את הבעיה בעצמנו יש להם עניינים יותר חשובים לטפל בהם כמו מלחמה ופשעים אמיתיים. ונתי מחליט שאין מה להלחם במאפיה הרוסית ושנשלם להם רק שיכניסו את הפסנתר הביתה. אמה מה, הם לא עונים לו אז לא נותרת ברירה אלא שאני אתקשר.

אני מגייסת את כל האמריקאיות שבי ומחייגת לפה שיני הקלידים. הוא עונה לי, ובנחת צועק עלי שאני לא מבינה כלום, שקשה לסחוב פסנתר, ושבכלל העבודה שלו קשה ולא מוערכת. אני שחקנית משנה בסרט הזה, משמיעה קולות תמיכה, ואומרת לו כמה הוא נהדר וכמה שאני מעריכה אותו ואת העבודה שהוא עושה, ובכלל שהוא איש נורא נחמד. שיני הקלידים מתרצה ואומר שהוא יחזור להכניס לי את הפסנתר הביתה. אין צורך להוסיף שבינתייים מחיר ההובלה הנוסף הוכפל והגיע להגזמה פרועה של 300 ש"ח אבל מי סופר. לשמחתי לא נתבקשתי למכור את גופי לטובת ההובלה אז אני נעשקת בשקט.

תוך חצי שעה מגיעים נתי עם כסף הכופר, ושיני הקלידים עם המאפיה שלו. תוך 30 שניות הפסנתר מועמד חזרה על גלגליו ומוכנס כלאחר כבוד לתוך ביתי תוך שנתי מנפנף בכסף הכופר מתוך הדירה לקדם את העניינים. הכסף מעביר ידיים והמאפיה הרוסית נעלמת מחיינו ללא תקלות נוספות. נתי ואני מותשים והפסנתר עומד מסכן וממש מבקש אהבה אחרי כל מה שהוא עבר. אני משכנעת את נתי להוריד ממנו את הניילונים וכשהעטיפה האחרונה יורדת והפסנתר מתגלה בכל הדרו נתי לא יכול להתאפק ובעמידה מתחיל לנגן. אני מחליקה כסא מתחתיו והוא מתיישב כמעט בלי לשים לב ומנגן, מלטף את הקלידים באהבה, והפסנתר מגיב בקולות שאמנם צריכים קצת כיוון אבל מאד מאושרים. ואני שרה ונתי מנגן והשמחה שקורנת ממנו מוכיחה שזה אכן היה שווה את המחיר, ולא חשוב כמה גבוה.

אז סוף טוב הכל טוב במקרה הזה. ואני רוצה להודות לשיני הקלידים ומאפייתו שעשו לי קבלת פנים חמה וכה מתאימה לארץ הקודש שלנו – כן, כמעט שכחתי לאן חזרתי. כמו שהסיפור הולך שכשתפסו את הפושע הראשון בתל אביב אמרו שמזל טוב, עכשיו אנחנו חברה נורמאלית. אז כן

WELCOME TO ISRAEL