לשמחתי הרבה מפאת היותי מלכה בדימוס הוזמנתי לצלם בערב מלכת המדבר האחרון.

כמלכות, אנחנו תומכות במשפחת גלעד שליט והוכן מיצג מיוחד במינו להראות את תמיכתנו דרכו בערב הזה. המיצג היה "לוח שנה" מורכב ממשבצות לסמל את כל הימים שגלעד יושב בשבי. המלכות הכינו גלויות בגודל המשבצות עם ברכות ותפילות לגלעד, אותן הן תלו על המיצג עד שמלאו אותו באהבה ותמיכה ויזואלית למשפחת שליט.

את הגלויה הראשונה על המיצג תלתה אימו של גלעד, אביבה.

זו פעם ראשונה בקריירת הצילום שלי בה לא הצלחתי להתנתק מהסיטואציה. כבר צילמתי סיטואציות מרגשות, וגם פחות נעימות, ובדרך כלל אני מצליחה להתנתק מפאת היותי מאחורי העדשה. משהוא באישה הזו נגע בי פנימה וחשתי את כאבה כ"כ עמוק שזה צרב בי.

בהמשך הערב אביבה דיברה על הבמה, ושוב לא יכולתי שלא להיות נפעמת מכוחה של האישה הזו. מאיפה היא מביאה את הכוחות האילו? איך היא מצליחה? לא רק שאני מורידה בפניה את הכובע, אין לי מילים לכבוד שאני רוחשת לה.

אביבה שליט דיברה על כך שלא היה נציג הצלב האדום אצל גלעד אף לא פעם אחת מאז שנלקח שבי. ואני חושבת לי – איך זה ייתכן? יושב לו ילד במקום רחוק, מנוכר, ומלא בשנאה, והעולם כמנהגו נוהג. ואפילו הצלב האדום, סמל ההגינות בעולם של מלחמות – שותק.

אני מתביישת להיות חלק מעולם שכזה. מתביישת ומוטרדת. מוטרדת מכך שאני הולכת לישון הלילה במיטה שלי, ואיפה ישן גלעד? האם רק לאמא שלו עוד אכפת? ואם גם לנו, כחברה, אכפת, איך זה ייתכן שעד לא קרה כלום לשנות את המצב? האם אנחנו טובים בדיבורים אבל לא במעשים?

חומר למחשבה...ובתקווה שיביא למעשה.

גלעד, היכן שלא תהיה אני כ"כ מקווה שהרגשת את כל האהבה שנשלחה אלייך בערב המלכות הזה. מכל מלכות במדבר – מכל הלב. ושתבוא הביתה.

סוויטי פאי

לפני 5 שנים, כשקבלתי את המשרה היוקרתית כצלמת הבית של הוולט דיסני אימג'ינאיר חשבתי כמה טוב המשרה הזו תראה על הרזומה, וכמה עצום יהיה הערך של הנסיון שאצבור, אבל לא תארתי לי שהדבר הכי חשוב שיצא לי משם זו חברות אמת עם איזו זקנה אחת.

ביום הראשון שלי לקחו אותי לקיוביקל שלי, ועשו לי הכרות עם הפינה בה אבלה את השנתיים הקרובות. היו שם חפצים אישיים של מישהו – תמונות אישיות מפוזרות מסביב למחשב, בובות חמודות ישבות להן על השולחן. אמרתי למלווה שלי שהקיוביקל כבר היה תפוס. היא חייכה: "כן, את תחלקי את הקיוביקל עם ג'ויסי".

ג'ויסי?סליחה, מי זו ג'ויסי?ואיך אנחנו אמורות לחלוק כסא אחד ומחשב אחד? "אל תדאגי, ג'ויסי באה רק פעם בשבוע לארבע שעות. אבל אל תגעי בדברים האישיים שלה – היא יודעת בדיוק איפה כל דבר מונח".

כן, אני מודה שלא היה לי נח עם המחשבה שאני חולקת את הקיוביקל. חיכיתי כבר לפגוש את ה"ג'ויסי" הזו ולהעמיד אותה במקום. בכל זאת, גם לי יש תמונות שאני רוצה לשים ליד המחשב.

יומיים אחרי, תוך שאני מורידה למחשב תמונות שצילמתי בפרוייקט הנוכחי עליו עבדו האימג'יאירס הרגשתי נוכחות מאחורי. בלי לסובב את הראש הזזתי את עיניי ימינה. ושם, גוהרת מעל כתפי הימנית, עמדה לה זקנה חביבה עם משקפיים והסתכלה בעיניין רב בתמונות על המסך. "אני רואה שאת עובדת על השיפוץ של נימו" היא אמרה לי ולחצה בחיבה את כתפי. וכך הכרתי את ג'ויסי.

במשך הזמן סיפרו לי עוד פרטים עליה. שהיא התחילה לעבוד בדיסני בקליפורניה ביום הפתיחה של המג'יק קינגדום המקורי. שהיא התקדמה בסולם של דיסני מעוד עובדת בפארק עד שהיתה לאחת המעצבות המקוריות של "זה עולם קטן מאד". שהיא הכירה אישית את וולט. שהיא מעולם לא התחתנה ואין לה ילדים. שהיא פרשה בגיל 60 אבל נותנים לה להמשיך ולבוא "לעבוד" יום בשבוע בכדי שיהיה לה למה לחיות.

בהתחלה היא לא עניינה אותי. רציתי להתקדם, ובזאת התרכזתי. עניתי לה בקצרה כשהיא דיברה אלי, ובאופן כללי השתדלתי להיות במשימת צילום מחוץ למשרד בשעות שהיא "עבדה".לא יודעת מה קרה. אולי הייתי עייפה יום אחד והורדתי את ההגנות - פתאום גיליתי שאני מחבבת אותה. ביום בשבוע שהיא באה, הייתי לוקחת אותה לצהריים ועם הזמן התקרבנו ונהיינו חברות.

ואני בעצמי לא האמנתי. אני, בחורה בשנות השלושים, מסתובבת עם הזקנה הזו בשנות השמונים לחייה – ועושה חיים משוגעים. מי עוד יכול לספר שהוא עלה על הרייד "סוארין" ("לדאות" מעל ארה"ב) עם זקנה מחייכת יושבת לשמאלו, כשהרוח פורעת את שערה והיא נהנית מכל רגע, עד כדי כך שמהבושה הפסקתי לפחד מהרייד ונהנתי גם אני.

כשעזבתי את דיסני לפתוח את העסק שלי הבטחתי לג'ויסי שנמשיך להיות חברות, והיא היתה מתקשרת אלי: "סוויטי פאי" – ככה היא קראה לי – "סוויאי פאי, מה שלומך? מתי אנחנו נפגשות?". וכך המשכנו את הבילוי השבועי שלנו.

באיזה שהוא שלב הצטרפה דונה, עוד חברה מדיסני, והפכנו לשלשיה פרועה. שלוש נשים, אחת בשנות ה 80 לחייה, השניה בשנות ה 50 לחייה והשלישית בשנות ה 30 לחייה, משלושה רקעים שונים לחלוטין – פשוט עושות חיים יחד.

כמה צחקנו כשג'וסי פרטה ב"עצב" על כינור בלתי נראה בתגובה על טרונותיה של דונה שפספסנו את היומולדת שלה. או כשבאתי לקחת את ג'ויסי עם רגלי מגובסת אחרי ששברתי את הקרסול ו"עזרתי" לה לרדת במדרגות מביתה – מי עזר למי אני לא בטוחה, אבל למרות שהתנדנדנו קשות הצלחנו להגיע למכונית בלי ליפול. כמה צחקנו בתגובה למבט שהמלצרית נתנה לג'ויסי כשזו הזמינה "עוד מרניטי" בלשון משובשת אחרי השניים שהיא כבר שתתה. או כשגו'יסי הפגינה כוחות על אנושיים כשזינקה על החשבון שהגיע באינסטינקטים שלא היו מביישים מתחרה אולימפי צעיר בשיא כושרו. "וולט דאג לי" היתה אומרת ומתעקשת לשלם על שלושתינו.

ויום אחד היא חלתה. סרטן. ככה. יום אחד היא פתאום היתה חולה. ומהר מאד התבהר שאין טעם לטיפול וג'ויסי החליטה שהיא רוצה למות בבית.

תשעה חודשים לקח לו המוות לפני שהוא בא. תשעה חודשים של ביקורים שהפכו עצובים מביקור לביקור. תשעה חודשים של התקטנות הגוף, כאילו היא הופכת בחזרה לעובר. תשעה חודשים של התגדלות העצב.

ג'ויסי תמיד אהבה לצבוט אותי בחיבה בזרועי שצמודה אליה בזמן שעזרתי לה ללכת ממקום למקום. אחרי שחלתה היא היתה תופסת את ידי מהרגע שהגעתי לבקרה ולא שיחררה עד שהלכתי. בימים בהם הרגישה יותר טוב היתה אומרת לי כמה שהיא אוהבת אותי, ומודה על החברות הנפלאה ביננו, ושהיתה לה את הזכות להכיר אותי. בימים בהם הכאב אכל אותה, והיא שקעה בנים לא נים, הייתי אני מלטפת את ידה ומספרת לה סיפורים, ושרה לה. ומייחלת שתפתח עיניים.

גם בימים שנדמה היה שרוחה לא שם, כשהייתי קמה ללכת בסוף הביקור שלי היא היתה בכח מוציאה אויר משפתיה בשריקה של "סוויטי פאי". וכשיצאתי מביתה לעולם כמנהגו נוהג ובכיתי כל הדרך הביתה, ידעתי שבקרוב זה ייגמר.

את הטלפון קיבלתי מסקוט, הנכד של אחותה של ג'ויסי. "ג'ויסי מתה הבוקר" הוא אמר לי. ככה בפשטות. ואני אמרתי "אוקי" והתחלתי לבכות. וחשבתי לי שלא חשוב כמה מתכוננים, וכמה זמן שיש להגיד שאוהבים, ולהודות על החברות, בסוף זה תמיד איכשהוא תופס אותך בהפתעה.

בשבת היתה מסיבה לכבוד ג'ויסי בדיסני. זה מה שהיא רצתה. לא הלוויה, לא שאנשים יבואו לקבר, אלא מסיבה. ואני חושבת כמה מתאים לה. לאישה הזו שחגגה את חייה. שנתנה דוגמא לכולנו איך לחיות חיים מלאים ולהנות מכל רגע. לאישה הזו שהוכרזה רשמית כ"דיסני לג'נד" ויש חלון עם שמה עליו ברחוב הראשי של הממלכה הקסומה. שכתבו עליה בספרים. לאישה הזו שלמרות הכל נשארה צנועה ונחמדה לכולם ולא שכחה לרגע שמה שחשוב זה באמת לחיות כל עוד אנחנו יכולים.

במסיבה העלנו זכרונות ובכיתי וצחקתי לצד כל היוצרים של דיסני. מישהו הכין וידאו. אנשים עלו לבמה וסיפרו עליה סיפורים. ובכל מקום בחדר חייכה אלי ג'ויסי מהתמונה הרשמית שלה שצילמתי אותה לדיסני אותה הגדילו לארוע.

שבוע אח"כ מצאתי את עצמי עם חברתי מיקי ואמה פנינה מטיילת בממלכה הקסומה. הצטלמתי בגאווה מתחת לחלון של ג'וסי. וגם בכניסה ל"עולם קטן מאד" בו עשיתי סיבוב עם כל התיירים וחשבתי על הזמן שביליתי פה מאחורי הקלעים עם ג'וסי.

אז ג'ויסי, אני מרימה כוסית לכבודך. לאישה הזו שלא שכחה ימי הולדת ותמיד כיבדה אותם במתנה קטנה. לאישה שהיה לה חשוב להכיר את אמא שלי כשזו ביקרה אותי. לאישה הזו שהיתה לי חברה בתקופות קשות, ותמיד היתה מלאה אופטימיות שהאיש שלי יגיע. שהיתה לי משפחה במקום הזה בו אני לבד.

לאישה הזו שעכשיו מביטה עלי עכשיו מהבר שבשמיים ומרימה את כוס המרטיני שלה ואומרת לי "צ'ירס סוויטי פאי".

- צ'ירס ג'ויסי! לחייך!!!

בתמונות אני לפני "עולם קטן מאד" ולפני החלון של גויסי במיין סטריט של הממלכה הקסומה. עם ג'ויסי ודונה חוגגות לי יומולדת, והפוטרט הרשמי של ג'ויסי שצילמתי לדיסני.

הפסנתר

והנה אני בישראל, באמת עשיתי את זה, תושבת חוזרת לכל דבר. עומדת בתור במשרדים ממשלתיים שעות יום אחרי יום, צועדת ברחובות תל אביב עם עגלת קניות כמו שהיה לסבתא שלי (לשמחתי זה נחשב קול היום – או לפחות כך נאמר לי ואני בוחרת להאמין כי זה נח), יושבת עם סאם הכלב שלי בבבתי קפה. וחזרה לחיק החברות האוהבות מקשקשת איתן כל היום בנייד. תל אביבית לכל דבר, כמעט כאילו לעולם לא עזבתי. גם דירה תל אביבית מתוקה ביותר יש לי (סיפור בפני עצמו כמובן כי זה בערך כמו למצא נפט באמצא המדבר). והנה הגיע היום בו היא מתפנה לי לעבור אליה. יום ששי ומתחילים להרגיש את השקט של ערב שבת אליו כל כך התגעגעתי, אני בדירתי הקטנה מנקה ומסדרת, ומחכה לפסנתר.

אז כן, בדיוק באותו השבוע נתי, חבר טוב שלי, גם עבר לדירה חדשה, ואי אפשר לתאר לא הצליחו להכניס את הפסנתר לדירה החדשה שלו. אני כששאלים אותי אם אני רוצה פסנתר לא אומרת לא, אז כמובן שהסכמתי למצא לפסנתר ההומלס מקום בדירה החדשה שלי. המובילים קיבלו כתובת חדשה והפסנתר נאסף מהרחוב וחיכה לביתו החדש במשאית עד יום ששי.

ששי בערב וצלצול בדלת. אני פותחת לאיש אחד עם הרבה פחות שיניים ממה שצריך להיות לו. והפה שלו אומר לי בעברית עם מבטא רוסי כבד:"את משלמת עוד 150 שקל?". אני שיודעת שנתי שילם הרבה כסף על ההובלה של הפסנתר אומרת לאיש עם הפה שנראה בעצם כמו מקשי פסנתר – שחור לבן, שן כן שן לא – "לא תודה" באמריקאיות נימוסית. והוא מסתובב והולך. אחרי כמה דקות יש שוב צלצול בדלת. אני שוב פותחת והפעם ביני לבין האיש עם שיני הקלידים שוכב פסנתר, עטוף בפלסטיק, על צידו. וחוסם את כל מעבר החדר מדרגות. "הנה פסנתר שלך" אומרות השיני קלידים בעברית עילגת "הוא נשאר בחדר מדרגות". והסתובב האיש ונעלם אל תוך הלילה.

לילה ראשון בדירתי החדשה ואני חושבת לי אם השכנים החדשים שלי ישמחו על ההזדמנות להתעמלות בוקר כשהם יצטרכו לטפס מעל הפסנתר בכדי לצאת מהבניין. תמונות עוברות לי בראש של הסטריה, משטרה, וצעקות "העלו את השכנה החדשה על המוקד", ואני קשורה לפסנתר תוך כדי שהשכנים מציתים אש תחתינו. "בבקשה" אני מתחננת על נפשי תוך כדי שהלהבות מכלות אותי ואת הפסנתר "רק רציתי להיות שכנה טובה".

השלב הבא הוא טלפון בהול לנתי שכמובן נבהל ובבהלה מתקשר למשטרה שממש לא נבהלים ואומרים שאין מה להבהל ושנפתור את הבעיה בעצמנו יש להם עניינים יותר חשובים לטפל בהם כמו מלחמה ופשעים אמיתיים. ונתי מחליט שאין מה להלחם במאפיה הרוסית ושנשלם להם רק שיכניסו את הפסנתר הביתה. אמה מה, הם לא עונים לו אז לא נותרת ברירה אלא שאני אתקשר.

אני מגייסת את כל האמריקאיות שבי ומחייגת לפה שיני הקלידים. הוא עונה לי, ובנחת צועק עלי שאני לא מבינה כלום, שקשה לסחוב פסנתר, ושבכלל העבודה שלו קשה ולא מוערכת. אני שחקנית משנה בסרט הזה, משמיעה קולות תמיכה, ואומרת לו כמה הוא נהדר וכמה שאני מעריכה אותו ואת העבודה שהוא עושה, ובכלל שהוא איש נורא נחמד. שיני הקלידים מתרצה ואומר שהוא יחזור להכניס לי את הפסנתר הביתה. אין צורך להוסיף שבינתייים מחיר ההובלה הנוסף הוכפל והגיע להגזמה פרועה של 300 ש"ח אבל מי סופר. לשמחתי לא נתבקשתי למכור את גופי לטובת ההובלה אז אני נעשקת בשקט.

תוך חצי שעה מגיעים נתי עם כסף הכופר, ושיני הקלידים עם המאפיה שלו. תוך 30 שניות הפסנתר מועמד חזרה על גלגליו ומוכנס כלאחר כבוד לתוך ביתי תוך שנתי מנפנף בכסף הכופר מתוך הדירה לקדם את העניינים. הכסף מעביר ידיים והמאפיה הרוסית נעלמת מחיינו ללא תקלות נוספות. נתי ואני מותשים והפסנתר עומד מסכן וממש מבקש אהבה אחרי כל מה שהוא עבר. אני משכנעת את נתי להוריד ממנו את הניילונים וכשהעטיפה האחרונה יורדת והפסנתר מתגלה בכל הדרו נתי לא יכול להתאפק ובעמידה מתחיל לנגן. אני מחליקה כסא מתחתיו והוא מתיישב כמעט בלי לשים לב ומנגן, מלטף את הקלידים באהבה, והפסנתר מגיב בקולות שאמנם צריכים קצת כיוון אבל מאד מאושרים. ואני שרה ונתי מנגן והשמחה שקורנת ממנו מוכיחה שזה אכן היה שווה את המחיר, ולא חשוב כמה גבוה.

אז סוף טוב הכל טוב במקרה הזה. ואני רוצה להודות לשיני הקלידים ומאפייתו שעשו לי קבלת פנים חמה וכה מתאימה לארץ הקודש שלנו – כן, כמעט שכחתי לאן חזרתי. כמו שהסיפור הולך שכשתפסו את הפושע הראשון בתל אביב אמרו שמזל טוב, עכשיו אנחנו חברה נורמאלית. אז כן

WELCOME TO ISRAEL

My Mexico

ליומולדת 26 עשיתי לי קעקוע של פרפר על הקרסול. בעשור האחרון אני מקבלת מחמאות כמעט יום יום על כמה הפרפר יפה. ולא יודעים שמעבר ליופי שלו, זה פרפר מיוחד ביותר. ההשראה שלי.

אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה נתקלתי בהסבר על פרפר המונארך, אבל הוא נותר חקוק במוחי. הפרפר הזה חי בצפון ארה"ב וקנדה ואורך חייו כחודש. אך פעם ב 6 דורות - פרפר המונארך חי 8 חודשים, ובזמן הזה הוא עושה את המסע הארוך מצפון ארה"ב עד למכסיקו, לבלות שם את חודשי החורף הארוכים ולהתרבות, ואז חוזר צפונה.

מה שמדהים מדענים, הוא קודם כל שהפרפרים האלה חוזרים לא סתם למכסיקו, אלא ליער ספציפי במכסיקו, והמדע לא מבין איך בכלל הדור השישי של המונארכים יודע שהוא צריך לעשות את המסע הארוך למקום הספציפי הזה, שנחוץ להתרבות ההמונית שלהם בכדי לא להכחד.

באופן לא מוסבר, מרגע ששמעתי את סיפור המונארך הרגשתי הזדהות עצומה עם היצורים היפים האלה, עד כדי כך שבחרתי לקעקע אחד כזה על גופי. במשך השנים גם תרמתי להצלת פרפר המונארך הנמצא ברשימת החיות הנכחדות בעקבות כריתת עצים ביער של המונארכים במכסיקו, ובכל פעם שאני רואה מונארך מעופף עולה חיוך על שפתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לבוקר שבת הקפוא בו כל כך רחמתי על עצמי מפני שהייתי מאד חולה עם דלקת ראות ולמרות זאת (מה לעשות) צריכה להוציא את סמי הכלב לטיול בוקר.
עם מעיל, כפפות וכובע חיכיתי שסם יסיים כבר את ענייניו ונחזור לחום הבית, ואז עיני קלטה פרפר מונארך על הכביש. נגשתי אליו והוא לא זז. הרמתי אותו והוא נאחז בכפפה שלי ומיד ראיתי שיש לו רק 3 רגליים. לרביעית חסר חצי, והוא לא הצליח לשמור על שיווי משקל. הכנף הימנית שלו היתה פגועה וחסר בה חלק, וככל שהוא פירפר בכנפיו הוא לא הצליח לעוף. החלטתי לקחת אותו הביתה איתי, מתוך הנחה שהוא ימות באותו לילה. הדלקתי אש באח, ישבתי לעבוד והפרפר העביר את היום נח על הכפפה שלי.

כשקמתי בבוקר גיליתי שהוא חי, ולא סתם אלא גם נראה יותר מאושש. הוא פירפר קצת בכנפיו והחלטתי שאם כך אז אאכיל אותו, רק ש...כן, מה מאכילים פרפר?
לאחר שיטוטים באינטרנט הכנתי תמיסה של מי סוכר בקערה והעמדתי אותו בתוכה על טישיו. ההסבר באינטרנט אמר שבעזרת סיכה אצטרך לפתוח לו את החדק בפעם הראשונה עד שיגלה את האוכל לבד.
חדק?...טוב. הסתכלתי מקרוב, התרכזתי, ופתאום ראיתי שכן, משהו מגולגל לו באזור הפה. בעזרת סיכה יישרתי לו את החדק לתוך מי הסוכר והוא לא היה צריך יותר עזרה ושתה בהתלהבות.

נאמר באינטרנט שאחרי הארוחה צריך לשטוף את רגלי הפרפר מהסוכר שנדבק. אם מישהו היה אומר לי שאני אי פעם אעשה טוש לפרפר הייתי אומרת שכן, בסדר, מיד אחרי שאקנח לקרנף את האף...
אבל הנה אני, מוצאת את עצמי מחזיקה פרפר מהכנפיים מתחת לזרם מים חלש ושוטפת את קריסטלי הסוכר מרגליו. אמרתי לעצמי שאם הוא יחיה עוד יום - אהיה מוכרחה למצוא לו שם. ביום השלישי קראתי לו מכסיקו – כי לשם הוא רצה להגיע.

מכסיקו היה חלק מחיי במשך שבועיים וחצי. ביום האחרון של חייו, כשהתקשרתי לאיגוד שמגן על פרפרי המונארך לראות אם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות בשבילו, האישה בטלפון נדהמה לשמוע שפרפר מונארך חי אצלי שבועיים וחצי. מסתבר שאם נפגעת להם הכנף הם מתים כמעט מיידית. אם הם לא יכולים לעוף הם לא מוצאים סיבה לחיות. "כנראה היה לו טוב אצלך" היא ניסתה לנחם אותי.

מי היה מאמין שיצור כ"כ קטן יכול להוסיף כ"כ הרבה חיות לבית? כמה היה לי נחמד בשבועיים וחצי האלה לקום בבוקר, כמו תמיד לברך את סם הכלב הענק שלי בבוקר טוב, ואז לראות את מכסיקו מפרפר בהתלהבות מהכפפה על השולחן ברגע שהדלקתי את האור, כאילו גם משתתף בבוקר טוב.

סמי תמיד אוכל כשאני אוכלת, אבל עכשיו היה לנו "כסא שלישי" כי מכסיקו עמד על שולי קערת תמיסת הסוכר שלו וגמע אותה בעזרת החדק ,בזמן שאני עמדתי ואכלתי במטבח מהצלחת לידו. בהתחלה היה לו קשה לשמור על שיווי משקל בגלל הרגל החסרה אז החזקתי אותו מהכנפיים שלא ייפול על הפנים לתוך קערת מי הסוכר, עד שהוא התרגל למצבו ופיתח שיווי משקל. כאילו הוא לא ידע מה לעשות עם הרגל הגידמת הוא כל הזמן נופף בה, והיה מצחיק לשבת לארוחת ערב לשולחן האוכל ומכסיקו עומד על הכפפה מולי ומנופף לי ברגלו.

כשמכסיקו התחזק, הוא החליט שאם הוא לא יכול לעוף למכסיקו - אז הוא יצעד לשם. הוא זנח את בטחון הכפפה והחל לבצע זינוקי התאבדות לשטיח. תחילה הייתי מבוהלת שהמפגש עם סמי יהיה סופני, אך הענק העדין שלי שוב הוכיח שהוא הכלב הכי מדהים בעולם, ולאחר מספר רחרוחים מהירים, וההבנה שמכסיקו קטן מדי לשחק איתו, הוא הניח לפרפר לצעוד עליו ולידו כרצונו. ואני הייתי עדה לדו קיום בשלום שהעולם שלנו יכול רק להתקנא בו וללמוד ממנו.

היו ימים שלקחתי את סם ואת מכסיקו לדשא, ומכסיקו ישב על הברך שלי ונהנה מאמבטיית שמש בזמן שזרקתי את הפריזבי לסם. באיזהשהו שלב המצב אפילו הפסיק להיראות לי הזוי, ונכנסנו לשגרה.
כך שעל אף שידעתי שמכסיקו לא יישרוד, לא הייתי מוכנה למראה שמצאתי כשקמתי בבוקר. מכסיקו דעך, התגמד בין הכפפה לשולחן, ופירפר בחולשה בכנפיו עד שבסוף היום לא עוד.

סם ואני קברנו את מכסיקו קבורה מלכותית באגם. וחשבתי לי כמה ברת מזל אני שהיה לי את העונג לארח את היצור הענוג הזה בחיי. עכשיו אני יודעת בוודאות שבצדק פרפר המונארך הוא ההשראה שלי. תמיד הזדהתי עם הפרפרים האלה, מפני שגם אני, כמוהם, עושה החלטות בחיי בלי לדעת איך ולאן הן יקחו אותי, אבל יודעת בתוכי שזו הדרך שלי והיא נכונה לי ותביא אותי לאן שאני צריכה להגיע.

בשבועיים וחצי האחרונים פרפר מונארך קטן אחד הראה לי באופן אישי שאפילו אם לא מגיעים למכסיקו – חוויות הדרך לשם, מי שפוגשים בדרך ואיך שנהנים מהדרך - זה בעצם מה שחשוב.

לקבלת הסבר מורחב על המונארך ולהצלת פרפר המונארך מסכנת הכחדה אפשר לתרום באתר.

As a long time admirer of the Monarch butterfly, and an “adoptive parent” of one via World Wildlife Fund, recently I had the pleasure of truly adopting a Monarch. I found him one cold morning on the driveway of my apartment complex, one limb missing and the right wing torn, he wasn’t able to take flight. And so I took him in and had the pleasure of his company for two and a half weeks before he died a few days ago. I named him Mexico, since that’s where he wanted to go.

Mexico was the most beautiful reminder of the small joys in life (no pun intended) on an everyday bases. If anyone had ever told me I’ll be feeding a butterfly and then washing the sugar crystals off his limbs I would have said:”sure, right after I help a rhinoceros blow his nose”. But sure enough I went on line, found out how to feed him, and he was a fun dining companion to me and my Labrador, Sam. After a few days Mexico got strong enough to wonder around my apartment’s carpet. I was worried that when my 100lbs Sam meet him the meeting will end up devastating, but sure enough these two provided a perfect example of co-existence.

I will truly miss Mexico, but so happy I had the pleasure of his company. He will forever be my inspiration that even if you don’t make to Mexico – it’s all about the journey there, the people you meet and the experiences you have.

If you are looking for a meaningful gift this holiday season please "adopt" an give a gift that helps save some of the most endangered species from extinction. Donate and choose from over 90 symbolic adoptions at WWF

Thanksgiving thought

Sometimes things come into our lives to remind us what it’s all about…
I was feeling very sorry for myself this morning as I have pneumonia, and had to take Sam for a walk – And it was very cold (well, in Florida standards).
As we were walking I saw a butterfly on the road. I picked it up and it grabbed hold to my glove. I could see it lost a limb, and couldn’t find the balance to take flight again. So I took it home. Its been sitting on my glove this whole day, flickering its wings occasionally and will probably not make it through the night. But I lit the fire place, and Sam, the butterfly and myself are enjoying the warm fire and the quite serenity. Even if it’s the butterfly’s last day – at least it’s an enjoyable, peaceful one.
It’s a Monarch butterfly, and therefore has a special place in my heart – and one tattooed on my right ankle. If you don’t know the story of these amazing butterflies you can read all about them on World Wildlife Fund, which is also where you can adopt a Monarch butterfly. Not for real, like I did today, but your donation will help preserve this almost extinct amazing species.
About a year ago I donated, and have a “certificate of adoption” from WWF. Today I truly adopted a Monarch, and it worms my heart that I was able to be here for this beautiful, delicate creature. If you want a meaningful holiday gift this year I highly recommend “adopting” though the WWF site. It’s a wonderful gift to anyone, and you receive an adoption certificate, a brief description of the species and a photograph.
To me, the Monarch butterfly story is the story of my life, and I find ongoing inspiration in these little creatures.
So not Pneumonia, not how cold it is outside, or that I have to walk the dog – none of that really matters. But the Monarch butterfly inspiring story - that is what life is about.
On the same note – thank you to everyone who participated in the “Operation Smile” portrait event. I just mailed off your donations check and am very proud to have incredible clients such as yourselves - thank you, thank you, thank you!!!
Happy Thanksgiving everyone

Julianna is two years old

Had the pleasure of photographing baby Julianna one last time before I leave. She is not a baby really any longer, but a two year old toddler full of spirit. Like her mother, Mary Helen, said: “it’s like shooting a moving target”. And she was moving all right. We actually needed her mom on one side and grandmother on the other side to “capture the fugitive”. Good thing I have a fast camera and lens, and experience photographing dogs (who like to flee the scene just as much as Julianna first chance they get), and I was able to get some great shots of this little beauty.

ערב פתיחה תערוכת "השתקפויות" בעזריאלי

ערב טוב. מי היה מאמין לפני 12 שנים כשעזבתי את הארץ לארה"ב שערב כזה יגיע במגדלי עזריאלי. התמונות שבתערוכה "השתקפויות" הן לא חלק מעבודתי המקצועית, אלא השתקפות מקרית של התפתחות חיי. ההזדמנות לצלם בניו יורק בכלל נוצרה במקריות עקב זה שענבל, חברה חדשה שהכרתי במסע מלכת המדבר שנה שעברה, הציעה לי לפגוש אותה לסופשבוע בניו יורק. הרעיון קסם לי, ועוד יותר בזכות אהבתי לריקוד הסלסה והאפשרות לקחת כמה כיתות ריקוד בזמן שהותי בניו יורק. המצלמה נלקחה כלאחר יד ויותר מתוך הרגל מאשר כוונה תחילה.
הפעם האחרונה שביקרתי בניו יורק היתה לפני 911, ותוך כדי שוטטויות אינסופית ברחובות ניו יורק והמחשבות החלו דוהרות בראשי ופתאום נגלה לעיניי פן חדש שלא שכלתי לזהות בביקודים קודמים ופניה שיקפו לי את כל מה שעברה העיר המדהימה הזו, ואת ההסטוריה שלה, כוחה, עוצמתה והוויתה. והמצלמה נכנסה לפעולה מפני שכצלמת, רגע כזה הוא הרגע בו אני יודעת כי אני משקפת פורטרט, ובאחריותי לתפוס אותו. ואיך שאומרים "השאר הוא הסטוריה".
כשאני מרימה את העיניים ומסתכלת מסביב לחדר ואני רואה את כל ההשתקפויות של האהבה שפה מסביבי אני יודעת כמה בת מזל אני. אז קודם כל אני רוצה להודות לכל מי שנמצא כאן הערב – באמת תודה מכל הלב שלקחתם את הזמן ובאתם לחלוק את הערב הזה איתי.
אנחנו ריקמה של אנשים שהם חלק מחיינו, וחלקים מהם משתקפים בנו. לי יש את הזכות לשקף אנשים מדהימים בחיי שבלעדייהם לא היינו נמצאים היום במעמד הזה ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם.
ל 3 נשים מדהימות שמעשירות את עולמי כבר 3 עשורים (מי היה מאמין) – שרית, אורלי ומיה שמוכיחות לי בעקביות ששום מרחק, יבשות או שנים יכולות להפריד חברות אמת.
דוד מולי שלא מבין איך אני מצלמת כמוהו בלי שהוא לימד אותי,ודודה מיקי שתמיד שם להראות לי איך החיים נראים בוורוד, ושאר המשפחה שלי שכל חיי עוטפת אותי באהבה שקטה ותומכת בכל מה שאני עושה.
למשפחה הקטנה שלי שאולי קטנה בגודל אבל אין עליה באהבה: ברוך שבעדינות בשקט ובהמון איכות רוח היה לי אבא תומך ומעודד כל חיי. אמא שלי שהיא בעצם בכלל הצלמת אני סתם עושה את זה למחייתי. וברצינות – בזכותה אני האשה שאני היום ואני מעריצה אותה לנצח ואין מילים להודות לה בכלל על מה שהיא לי ומה שעשתה בשבילי. ומכיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים התערוכה הזו מוקדשת לה.
ואחותי הקטנה חן. היצור שאני הכי אוהבת בעולם שלא יודעת את זה אבל הרבה ממה שאני היום הוא בזכות קיומה. שוב ושוב היא נותנת לי את הכח לדחוף את עצמי עוד קצת. כי אני רוצה להיות דוגמא במעשה לאחותי הקטנה על איך שאת יכולה להיות כל מה שאת רוצה וחולמת ושואפת – השמיים הם הגבול.
לפני 20 שנה הוצאתי מהכיתה, ובו זמנית הוצא בחור מהכיתה ליד שלי. כשהסתכלתי עליו במסדרון בית הספר היה ברור למה הציאו אותו: הוא סידר את שערותיו בשתי קוקיות מצחיקות. כמובן שמייד התאהבתי בו ונהיינו חברים הכי טובים, שוב חברות ששרדה את כל השינויים והמהפכים בחיי, וגם בזכות חברות זו אני עומדת פה היום. מפני שכשמנכ"ל מגדלי עזריאלי מר איתי רשף ראה את התמונות האילו מוצגות בתערוכה באורלנדו פלורידה מייד הוא הציע לקרן מנהלת השיווק של המגדלים להציג את התערוכה פה. אז תודה מר רשף – או כמו שאני קוראת לו:"מנכ"ל קוקיות".
שוב תודה שבאתם, ואם אתם לוקחים משהוא מהערב הזה אתכם הלאה קחו בבקשה את השתקפוית האהבה שהענקתם לי הערב. תודה רבה.