My Mexico

ליומולדת 26 עשיתי לי קעקוע של פרפר על הקרסול. בעשור האחרון אני מקבלת מחמאות כמעט יום יום על כמה הפרפר יפה. ולא יודעים שמעבר ליופי שלו, זה פרפר מיוחד ביותר. ההשראה שלי.

אני לא זוכרת מתי בפעם הראשונה נתקלתי בהסבר על פרפר המונארך, אבל הוא נותר חקוק במוחי. הפרפר הזה חי בצפון ארה"ב וקנדה ואורך חייו כחודש. אך פעם ב 6 דורות - פרפר המונארך חי 8 חודשים, ובזמן הזה הוא עושה את המסע הארוך מצפון ארה"ב עד למכסיקו, לבלות שם את חודשי החורף הארוכים ולהתרבות, ואז חוזר צפונה.

מה שמדהים מדענים, הוא קודם כל שהפרפרים האלה חוזרים לא סתם למכסיקו, אלא ליער ספציפי במכסיקו, והמדע לא מבין איך בכלל הדור השישי של המונארכים יודע שהוא צריך לעשות את המסע הארוך למקום הספציפי הזה, שנחוץ להתרבות ההמונית שלהם בכדי לא להכחד.

באופן לא מוסבר, מרגע ששמעתי את סיפור המונארך הרגשתי הזדהות עצומה עם היצורים היפים האלה, עד כדי כך שבחרתי לקעקע אחד כזה על גופי. במשך השנים גם תרמתי להצלת פרפר המונארך הנמצא ברשימת החיות הנכחדות בעקבות כריתת עצים ביער של המונארכים במכסיקו, ובכל פעם שאני רואה מונארך מעופף עולה חיוך על שפתי.

אבל שום דבר לא הכין אותי לבוקר שבת הקפוא בו כל כך רחמתי על עצמי מפני שהייתי מאד חולה עם דלקת ראות ולמרות זאת (מה לעשות) צריכה להוציא את סמי הכלב לטיול בוקר.
עם מעיל, כפפות וכובע חיכיתי שסם יסיים כבר את ענייניו ונחזור לחום הבית, ואז עיני קלטה פרפר מונארך על הכביש. נגשתי אליו והוא לא זז. הרמתי אותו והוא נאחז בכפפה שלי ומיד ראיתי שיש לו רק 3 רגליים. לרביעית חסר חצי, והוא לא הצליח לשמור על שיווי משקל. הכנף הימנית שלו היתה פגועה וחסר בה חלק, וככל שהוא פירפר בכנפיו הוא לא הצליח לעוף. החלטתי לקחת אותו הביתה איתי, מתוך הנחה שהוא ימות באותו לילה. הדלקתי אש באח, ישבתי לעבוד והפרפר העביר את היום נח על הכפפה שלי.

כשקמתי בבוקר גיליתי שהוא חי, ולא סתם אלא גם נראה יותר מאושש. הוא פירפר קצת בכנפיו והחלטתי שאם כך אז אאכיל אותו, רק ש...כן, מה מאכילים פרפר?
לאחר שיטוטים באינטרנט הכנתי תמיסה של מי סוכר בקערה והעמדתי אותו בתוכה על טישיו. ההסבר באינטרנט אמר שבעזרת סיכה אצטרך לפתוח לו את החדק בפעם הראשונה עד שיגלה את האוכל לבד.
חדק?...טוב. הסתכלתי מקרוב, התרכזתי, ופתאום ראיתי שכן, משהו מגולגל לו באזור הפה. בעזרת סיכה יישרתי לו את החדק לתוך מי הסוכר והוא לא היה צריך יותר עזרה ושתה בהתלהבות.

נאמר באינטרנט שאחרי הארוחה צריך לשטוף את רגלי הפרפר מהסוכר שנדבק. אם מישהו היה אומר לי שאני אי פעם אעשה טוש לפרפר הייתי אומרת שכן, בסדר, מיד אחרי שאקנח לקרנף את האף...
אבל הנה אני, מוצאת את עצמי מחזיקה פרפר מהכנפיים מתחת לזרם מים חלש ושוטפת את קריסטלי הסוכר מרגליו. אמרתי לעצמי שאם הוא יחיה עוד יום - אהיה מוכרחה למצוא לו שם. ביום השלישי קראתי לו מכסיקו – כי לשם הוא רצה להגיע.

מכסיקו היה חלק מחיי במשך שבועיים וחצי. ביום האחרון של חייו, כשהתקשרתי לאיגוד שמגן על פרפרי המונארך לראות אם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות בשבילו, האישה בטלפון נדהמה לשמוע שפרפר מונארך חי אצלי שבועיים וחצי. מסתבר שאם נפגעת להם הכנף הם מתים כמעט מיידית. אם הם לא יכולים לעוף הם לא מוצאים סיבה לחיות. "כנראה היה לו טוב אצלך" היא ניסתה לנחם אותי.

מי היה מאמין שיצור כ"כ קטן יכול להוסיף כ"כ הרבה חיות לבית? כמה היה לי נחמד בשבועיים וחצי האלה לקום בבוקר, כמו תמיד לברך את סם הכלב הענק שלי בבוקר טוב, ואז לראות את מכסיקו מפרפר בהתלהבות מהכפפה על השולחן ברגע שהדלקתי את האור, כאילו גם משתתף בבוקר טוב.

סמי תמיד אוכל כשאני אוכלת, אבל עכשיו היה לנו "כסא שלישי" כי מכסיקו עמד על שולי קערת תמיסת הסוכר שלו וגמע אותה בעזרת החדק ,בזמן שאני עמדתי ואכלתי במטבח מהצלחת לידו. בהתחלה היה לו קשה לשמור על שיווי משקל בגלל הרגל החסרה אז החזקתי אותו מהכנפיים שלא ייפול על הפנים לתוך קערת מי הסוכר, עד שהוא התרגל למצבו ופיתח שיווי משקל. כאילו הוא לא ידע מה לעשות עם הרגל הגידמת הוא כל הזמן נופף בה, והיה מצחיק לשבת לארוחת ערב לשולחן האוכל ומכסיקו עומד על הכפפה מולי ומנופף לי ברגלו.

כשמכסיקו התחזק, הוא החליט שאם הוא לא יכול לעוף למכסיקו - אז הוא יצעד לשם. הוא זנח את בטחון הכפפה והחל לבצע זינוקי התאבדות לשטיח. תחילה הייתי מבוהלת שהמפגש עם סמי יהיה סופני, אך הענק העדין שלי שוב הוכיח שהוא הכלב הכי מדהים בעולם, ולאחר מספר רחרוחים מהירים, וההבנה שמכסיקו קטן מדי לשחק איתו, הוא הניח לפרפר לצעוד עליו ולידו כרצונו. ואני הייתי עדה לדו קיום בשלום שהעולם שלנו יכול רק להתקנא בו וללמוד ממנו.

היו ימים שלקחתי את סם ואת מכסיקו לדשא, ומכסיקו ישב על הברך שלי ונהנה מאמבטיית שמש בזמן שזרקתי את הפריזבי לסם. באיזהשהו שלב המצב אפילו הפסיק להיראות לי הזוי, ונכנסנו לשגרה.
כך שעל אף שידעתי שמכסיקו לא יישרוד, לא הייתי מוכנה למראה שמצאתי כשקמתי בבוקר. מכסיקו דעך, התגמד בין הכפפה לשולחן, ופירפר בחולשה בכנפיו עד שבסוף היום לא עוד.

סם ואני קברנו את מכסיקו קבורה מלכותית באגם. וחשבתי לי כמה ברת מזל אני שהיה לי את העונג לארח את היצור הענוג הזה בחיי. עכשיו אני יודעת בוודאות שבצדק פרפר המונארך הוא ההשראה שלי. תמיד הזדהתי עם הפרפרים האלה, מפני שגם אני, כמוהם, עושה החלטות בחיי בלי לדעת איך ולאן הן יקחו אותי, אבל יודעת בתוכי שזו הדרך שלי והיא נכונה לי ותביא אותי לאן שאני צריכה להגיע.

בשבועיים וחצי האחרונים פרפר מונארך קטן אחד הראה לי באופן אישי שאפילו אם לא מגיעים למכסיקו – חוויות הדרך לשם, מי שפוגשים בדרך ואיך שנהנים מהדרך - זה בעצם מה שחשוב.

לקבלת הסבר מורחב על המונארך ולהצלת פרפר המונארך מסכנת הכחדה אפשר לתרום באתר.

As a long time admirer of the Monarch butterfly, and an “adoptive parent” of one via World Wildlife Fund, recently I had the pleasure of truly adopting a Monarch. I found him one cold morning on the driveway of my apartment complex, one limb missing and the right wing torn, he wasn’t able to take flight. And so I took him in and had the pleasure of his company for two and a half weeks before he died a few days ago. I named him Mexico, since that’s where he wanted to go.

Mexico was the most beautiful reminder of the small joys in life (no pun intended) on an everyday bases. If anyone had ever told me I’ll be feeding a butterfly and then washing the sugar crystals off his limbs I would have said:”sure, right after I help a rhinoceros blow his nose”. But sure enough I went on line, found out how to feed him, and he was a fun dining companion to me and my Labrador, Sam. After a few days Mexico got strong enough to wonder around my apartment’s carpet. I was worried that when my 100lbs Sam meet him the meeting will end up devastating, but sure enough these two provided a perfect example of co-existence.

I will truly miss Mexico, but so happy I had the pleasure of his company. He will forever be my inspiration that even if you don’t make to Mexico – it’s all about the journey there, the people you meet and the experiences you have.

If you are looking for a meaningful gift this holiday season please "adopt" an give a gift that helps save some of the most endangered species from extinction. Donate and choose from over 90 symbolic adoptions at WWF

Thanksgiving thought

Sometimes things come into our lives to remind us what it’s all about…
I was feeling very sorry for myself this morning as I have pneumonia, and had to take Sam for a walk – And it was very cold (well, in Florida standards).
As we were walking I saw a butterfly on the road. I picked it up and it grabbed hold to my glove. I could see it lost a limb, and couldn’t find the balance to take flight again. So I took it home. Its been sitting on my glove this whole day, flickering its wings occasionally and will probably not make it through the night. But I lit the fire place, and Sam, the butterfly and myself are enjoying the warm fire and the quite serenity. Even if it’s the butterfly’s last day – at least it’s an enjoyable, peaceful one.
It’s a Monarch butterfly, and therefore has a special place in my heart – and one tattooed on my right ankle. If you don’t know the story of these amazing butterflies you can read all about them on World Wildlife Fund, which is also where you can adopt a Monarch butterfly. Not for real, like I did today, but your donation will help preserve this almost extinct amazing species.
About a year ago I donated, and have a “certificate of adoption” from WWF. Today I truly adopted a Monarch, and it worms my heart that I was able to be here for this beautiful, delicate creature. If you want a meaningful holiday gift this year I highly recommend “adopting” though the WWF site. It’s a wonderful gift to anyone, and you receive an adoption certificate, a brief description of the species and a photograph.
To me, the Monarch butterfly story is the story of my life, and I find ongoing inspiration in these little creatures.
So not Pneumonia, not how cold it is outside, or that I have to walk the dog – none of that really matters. But the Monarch butterfly inspiring story - that is what life is about.
On the same note – thank you to everyone who participated in the “Operation Smile” portrait event. I just mailed off your donations check and am very proud to have incredible clients such as yourselves - thank you, thank you, thank you!!!
Happy Thanksgiving everyone

Julianna is two years old

Had the pleasure of photographing baby Julianna one last time before I leave. She is not a baby really any longer, but a two year old toddler full of spirit. Like her mother, Mary Helen, said: “it’s like shooting a moving target”. And she was moving all right. We actually needed her mom on one side and grandmother on the other side to “capture the fugitive”. Good thing I have a fast camera and lens, and experience photographing dogs (who like to flee the scene just as much as Julianna first chance they get), and I was able to get some great shots of this little beauty.

ערב פתיחה תערוכת "השתקפויות" בעזריאלי

ערב טוב. מי היה מאמין לפני 12 שנים כשעזבתי את הארץ לארה"ב שערב כזה יגיע במגדלי עזריאלי. התמונות שבתערוכה "השתקפויות" הן לא חלק מעבודתי המקצועית, אלא השתקפות מקרית של התפתחות חיי. ההזדמנות לצלם בניו יורק בכלל נוצרה במקריות עקב זה שענבל, חברה חדשה שהכרתי במסע מלכת המדבר שנה שעברה, הציעה לי לפגוש אותה לסופשבוע בניו יורק. הרעיון קסם לי, ועוד יותר בזכות אהבתי לריקוד הסלסה והאפשרות לקחת כמה כיתות ריקוד בזמן שהותי בניו יורק. המצלמה נלקחה כלאחר יד ויותר מתוך הרגל מאשר כוונה תחילה.
הפעם האחרונה שביקרתי בניו יורק היתה לפני 911, ותוך כדי שוטטויות אינסופית ברחובות ניו יורק והמחשבות החלו דוהרות בראשי ופתאום נגלה לעיניי פן חדש שלא שכלתי לזהות בביקודים קודמים ופניה שיקפו לי את כל מה שעברה העיר המדהימה הזו, ואת ההסטוריה שלה, כוחה, עוצמתה והוויתה. והמצלמה נכנסה לפעולה מפני שכצלמת, רגע כזה הוא הרגע בו אני יודעת כי אני משקפת פורטרט, ובאחריותי לתפוס אותו. ואיך שאומרים "השאר הוא הסטוריה".
כשאני מרימה את העיניים ומסתכלת מסביב לחדר ואני רואה את כל ההשתקפויות של האהבה שפה מסביבי אני יודעת כמה בת מזל אני. אז קודם כל אני רוצה להודות לכל מי שנמצא כאן הערב – באמת תודה מכל הלב שלקחתם את הזמן ובאתם לחלוק את הערב הזה איתי.
אנחנו ריקמה של אנשים שהם חלק מחיינו, וחלקים מהם משתקפים בנו. לי יש את הזכות לשקף אנשים מדהימים בחיי שבלעדייהם לא היינו נמצאים היום במעמד הזה ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם.
ל 3 נשים מדהימות שמעשירות את עולמי כבר 3 עשורים (מי היה מאמין) – שרית, אורלי ומיה שמוכיחות לי בעקביות ששום מרחק, יבשות או שנים יכולות להפריד חברות אמת.
דוד מולי שלא מבין איך אני מצלמת כמוהו בלי שהוא לימד אותי,ודודה מיקי שתמיד שם להראות לי איך החיים נראים בוורוד, ושאר המשפחה שלי שכל חיי עוטפת אותי באהבה שקטה ותומכת בכל מה שאני עושה.
למשפחה הקטנה שלי שאולי קטנה בגודל אבל אין עליה באהבה: ברוך שבעדינות בשקט ובהמון איכות רוח היה לי אבא תומך ומעודד כל חיי. אמא שלי שהיא בעצם בכלל הצלמת אני סתם עושה את זה למחייתי. וברצינות – בזכותה אני האשה שאני היום ואני מעריצה אותה לנצח ואין מילים להודות לה בכלל על מה שהיא לי ומה שעשתה בשבילי. ומכיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים התערוכה הזו מוקדשת לה.
ואחותי הקטנה חן. היצור שאני הכי אוהבת בעולם שלא יודעת את זה אבל הרבה ממה שאני היום הוא בזכות קיומה. שוב ושוב היא נותנת לי את הכח לדחוף את עצמי עוד קצת. כי אני רוצה להיות דוגמא במעשה לאחותי הקטנה על איך שאת יכולה להיות כל מה שאת רוצה וחולמת ושואפת – השמיים הם הגבול.
לפני 20 שנה הוצאתי מהכיתה, ובו זמנית הוצא בחור מהכיתה ליד שלי. כשהסתכלתי עליו במסדרון בית הספר היה ברור למה הציאו אותו: הוא סידר את שערותיו בשתי קוקיות מצחיקות. כמובן שמייד התאהבתי בו ונהיינו חברים הכי טובים, שוב חברות ששרדה את כל השינויים והמהפכים בחיי, וגם בזכות חברות זו אני עומדת פה היום. מפני שכשמנכ"ל מגדלי עזריאלי מר איתי רשף ראה את התמונות האילו מוצגות בתערוכה באורלנדו פלורידה מייד הוא הציע לקרן מנהלת השיווק של המגדלים להציג את התערוכה פה. אז תודה מר רשף – או כמו שאני קוראת לו:"מנכ"ל קוקיות".
שוב תודה שבאתם, ואם אתם לוקחים משהוא מהערב הזה אתכם הלאה קחו בבקשה את השתקפוית האהבה שהענקתם לי הערב. תודה רבה.

כתבה במועדון מלכת המדבר

כמלכה בדימוס אני ממש גאה ונרגשת שחמדה גלעד, העורכת החדשה של מועדון מלכת המדבר, החליטה שהיא רוצה לעשות עלי
כתבה.

הכתבה מופיעה באתר "מועדון מלכת המדבר"

Grady Wedding

From the time Brittany first contacted me inquiring about wedding photography, to the time we actually got to speak it took a good couple of months. “I am so busy” she said to me when we finally got to talking “I saw your work I love it can we just hire you?”

True to form this busy mother of two showed up at the Dubsdread Golf Club driving an old truck like a race car “I’m not late!” she yelled smiling, and started laughing when she realized I was photographing her in her grandfather’s truck with her professional makeup and veil on.

Dubstread Golf Club provided a beautiful background to Brittany & Jonathan’s wedding. It was such a sweet moment when the couple’s daughter walked up to them during the outdoors ceremony, and when the ceremony was over Brittany & Jonathan each picked up a daughter and walked proudly down the aisle.

There were so many children running around having a great time, continuing through the reception where they were all showing off their best dance moves to the cheering crowd.

What a fun wedding, wishing you many more joys together!