לשמחתי הרבה מפאת היותי מלכה בדימוס הוזמנתי לצלם בערב מלכת המדבר האחרון.

כמלכות, אנחנו תומכות במשפחת גלעד שליט והוכן מיצג מיוחד במינו להראות את תמיכתנו דרכו בערב הזה. המיצג היה "לוח שנה" מורכב ממשבצות לסמל את כל הימים שגלעד יושב בשבי. המלכות הכינו גלויות בגודל המשבצות עם ברכות ותפילות לגלעד, אותן הן תלו על המיצג עד שמלאו אותו באהבה ותמיכה ויזואלית למשפחת שליט.

את הגלויה הראשונה על המיצג תלתה אימו של גלעד, אביבה.

זו פעם ראשונה בקריירת הצילום שלי בה לא הצלחתי להתנתק מהסיטואציה. כבר צילמתי סיטואציות מרגשות, וגם פחות נעימות, ובדרך כלל אני מצליחה להתנתק מפאת היותי מאחורי העדשה. משהוא באישה הזו נגע בי פנימה וחשתי את כאבה כ"כ עמוק שזה צרב בי.

בהמשך הערב אביבה דיברה על הבמה, ושוב לא יכולתי שלא להיות נפעמת מכוחה של האישה הזו. מאיפה היא מביאה את הכוחות האילו? איך היא מצליחה? לא רק שאני מורידה בפניה את הכובע, אין לי מילים לכבוד שאני רוחשת לה.

אביבה שליט דיברה על כך שלא היה נציג הצלב האדום אצל גלעד אף לא פעם אחת מאז שנלקח שבי. ואני חושבת לי – איך זה ייתכן? יושב לו ילד במקום רחוק, מנוכר, ומלא בשנאה, והעולם כמנהגו נוהג. ואפילו הצלב האדום, סמל ההגינות בעולם של מלחמות – שותק.

אני מתביישת להיות חלק מעולם שכזה. מתביישת ומוטרדת. מוטרדת מכך שאני הולכת לישון הלילה במיטה שלי, ואיפה ישן גלעד? האם רק לאמא שלו עוד אכפת? ואם גם לנו, כחברה, אכפת, איך זה ייתכן שעד לא קרה כלום לשנות את המצב? האם אנחנו טובים בדיבורים אבל לא במעשים?

חומר למחשבה...ובתקווה שיביא למעשה.

גלעד, היכן שלא תהיה אני כ"כ מקווה שהרגשת את כל האהבה שנשלחה אלייך בערב המלכות הזה. מכל מלכות במדבר – מכל הלב. ושתבוא הביתה.

סוויטי פאי

לפני 5 שנים, כשקבלתי את המשרה היוקרתית כצלמת הבית של הוולט דיסני אימג'ינאיר חשבתי כמה טוב המשרה הזו תראה על הרזומה, וכמה עצום יהיה הערך של הנסיון שאצבור, אבל לא תארתי לי שהדבר הכי חשוב שיצא לי משם זו חברות אמת עם איזו זקנה אחת.

ביום הראשון שלי לקחו אותי לקיוביקל שלי, ועשו לי הכרות עם הפינה בה אבלה את השנתיים הקרובות. היו שם חפצים אישיים של מישהו – תמונות אישיות מפוזרות מסביב למחשב, בובות חמודות ישבות להן על השולחן. אמרתי למלווה שלי שהקיוביקל כבר היה תפוס. היא חייכה: "כן, את תחלקי את הקיוביקל עם ג'ויסי".

ג'ויסי?סליחה, מי זו ג'ויסי?ואיך אנחנו אמורות לחלוק כסא אחד ומחשב אחד? "אל תדאגי, ג'ויסי באה רק פעם בשבוע לארבע שעות. אבל אל תגעי בדברים האישיים שלה – היא יודעת בדיוק איפה כל דבר מונח".

כן, אני מודה שלא היה לי נח עם המחשבה שאני חולקת את הקיוביקל. חיכיתי כבר לפגוש את ה"ג'ויסי" הזו ולהעמיד אותה במקום. בכל זאת, גם לי יש תמונות שאני רוצה לשים ליד המחשב.

יומיים אחרי, תוך שאני מורידה למחשב תמונות שצילמתי בפרוייקט הנוכחי עליו עבדו האימג'יאירס הרגשתי נוכחות מאחורי. בלי לסובב את הראש הזזתי את עיניי ימינה. ושם, גוהרת מעל כתפי הימנית, עמדה לה זקנה חביבה עם משקפיים והסתכלה בעיניין רב בתמונות על המסך. "אני רואה שאת עובדת על השיפוץ של נימו" היא אמרה לי ולחצה בחיבה את כתפי. וכך הכרתי את ג'ויסי.

במשך הזמן סיפרו לי עוד פרטים עליה. שהיא התחילה לעבוד בדיסני בקליפורניה ביום הפתיחה של המג'יק קינגדום המקורי. שהיא התקדמה בסולם של דיסני מעוד עובדת בפארק עד שהיתה לאחת המעצבות המקוריות של "זה עולם קטן מאד". שהיא הכירה אישית את וולט. שהיא מעולם לא התחתנה ואין לה ילדים. שהיא פרשה בגיל 60 אבל נותנים לה להמשיך ולבוא "לעבוד" יום בשבוע בכדי שיהיה לה למה לחיות.

בהתחלה היא לא עניינה אותי. רציתי להתקדם, ובזאת התרכזתי. עניתי לה בקצרה כשהיא דיברה אלי, ובאופן כללי השתדלתי להיות במשימת צילום מחוץ למשרד בשעות שהיא "עבדה".לא יודעת מה קרה. אולי הייתי עייפה יום אחד והורדתי את ההגנות - פתאום גיליתי שאני מחבבת אותה. ביום בשבוע שהיא באה, הייתי לוקחת אותה לצהריים ועם הזמן התקרבנו ונהיינו חברות.

ואני בעצמי לא האמנתי. אני, בחורה בשנות השלושים, מסתובבת עם הזקנה הזו בשנות השמונים לחייה – ועושה חיים משוגעים. מי עוד יכול לספר שהוא עלה על הרייד "סוארין" ("לדאות" מעל ארה"ב) עם זקנה מחייכת יושבת לשמאלו, כשהרוח פורעת את שערה והיא נהנית מכל רגע, עד כדי כך שמהבושה הפסקתי לפחד מהרייד ונהנתי גם אני.

כשעזבתי את דיסני לפתוח את העסק שלי הבטחתי לג'ויסי שנמשיך להיות חברות, והיא היתה מתקשרת אלי: "סוויטי פאי" – ככה היא קראה לי – "סוויאי פאי, מה שלומך? מתי אנחנו נפגשות?". וכך המשכנו את הבילוי השבועי שלנו.

באיזה שהוא שלב הצטרפה דונה, עוד חברה מדיסני, והפכנו לשלשיה פרועה. שלוש נשים, אחת בשנות ה 80 לחייה, השניה בשנות ה 50 לחייה והשלישית בשנות ה 30 לחייה, משלושה רקעים שונים לחלוטין – פשוט עושות חיים יחד.

כמה צחקנו כשג'וסי פרטה ב"עצב" על כינור בלתי נראה בתגובה על טרונותיה של דונה שפספסנו את היומולדת שלה. או כשבאתי לקחת את ג'ויסי עם רגלי מגובסת אחרי ששברתי את הקרסול ו"עזרתי" לה לרדת במדרגות מביתה – מי עזר למי אני לא בטוחה, אבל למרות שהתנדנדנו קשות הצלחנו להגיע למכונית בלי ליפול. כמה צחקנו בתגובה למבט שהמלצרית נתנה לג'ויסי כשזו הזמינה "עוד מרניטי" בלשון משובשת אחרי השניים שהיא כבר שתתה. או כשגו'יסי הפגינה כוחות על אנושיים כשזינקה על החשבון שהגיע באינסטינקטים שלא היו מביישים מתחרה אולימפי צעיר בשיא כושרו. "וולט דאג לי" היתה אומרת ומתעקשת לשלם על שלושתינו.

ויום אחד היא חלתה. סרטן. ככה. יום אחד היא פתאום היתה חולה. ומהר מאד התבהר שאין טעם לטיפול וג'ויסי החליטה שהיא רוצה למות בבית.

תשעה חודשים לקח לו המוות לפני שהוא בא. תשעה חודשים של ביקורים שהפכו עצובים מביקור לביקור. תשעה חודשים של התקטנות הגוף, כאילו היא הופכת בחזרה לעובר. תשעה חודשים של התגדלות העצב.

ג'ויסי תמיד אהבה לצבוט אותי בחיבה בזרועי שצמודה אליה בזמן שעזרתי לה ללכת ממקום למקום. אחרי שחלתה היא היתה תופסת את ידי מהרגע שהגעתי לבקרה ולא שיחררה עד שהלכתי. בימים בהם הרגישה יותר טוב היתה אומרת לי כמה שהיא אוהבת אותי, ומודה על החברות הנפלאה ביננו, ושהיתה לה את הזכות להכיר אותי. בימים בהם הכאב אכל אותה, והיא שקעה בנים לא נים, הייתי אני מלטפת את ידה ומספרת לה סיפורים, ושרה לה. ומייחלת שתפתח עיניים.

גם בימים שנדמה היה שרוחה לא שם, כשהייתי קמה ללכת בסוף הביקור שלי היא היתה בכח מוציאה אויר משפתיה בשריקה של "סוויטי פאי". וכשיצאתי מביתה לעולם כמנהגו נוהג ובכיתי כל הדרך הביתה, ידעתי שבקרוב זה ייגמר.

את הטלפון קיבלתי מסקוט, הנכד של אחותה של ג'ויסי. "ג'ויסי מתה הבוקר" הוא אמר לי. ככה בפשטות. ואני אמרתי "אוקי" והתחלתי לבכות. וחשבתי לי שלא חשוב כמה מתכוננים, וכמה זמן שיש להגיד שאוהבים, ולהודות על החברות, בסוף זה תמיד איכשהוא תופס אותך בהפתעה.

בשבת היתה מסיבה לכבוד ג'ויסי בדיסני. זה מה שהיא רצתה. לא הלוויה, לא שאנשים יבואו לקבר, אלא מסיבה. ואני חושבת כמה מתאים לה. לאישה הזו שחגגה את חייה. שנתנה דוגמא לכולנו איך לחיות חיים מלאים ולהנות מכל רגע. לאישה הזו שהוכרזה רשמית כ"דיסני לג'נד" ויש חלון עם שמה עליו ברחוב הראשי של הממלכה הקסומה. שכתבו עליה בספרים. לאישה הזו שלמרות הכל נשארה צנועה ונחמדה לכולם ולא שכחה לרגע שמה שחשוב זה באמת לחיות כל עוד אנחנו יכולים.

במסיבה העלנו זכרונות ובכיתי וצחקתי לצד כל היוצרים של דיסני. מישהו הכין וידאו. אנשים עלו לבמה וסיפרו עליה סיפורים. ובכל מקום בחדר חייכה אלי ג'ויסי מהתמונה הרשמית שלה שצילמתי אותה לדיסני אותה הגדילו לארוע.

שבוע אח"כ מצאתי את עצמי עם חברתי מיקי ואמה פנינה מטיילת בממלכה הקסומה. הצטלמתי בגאווה מתחת לחלון של ג'וסי. וגם בכניסה ל"עולם קטן מאד" בו עשיתי סיבוב עם כל התיירים וחשבתי על הזמן שביליתי פה מאחורי הקלעים עם ג'וסי.

אז ג'ויסי, אני מרימה כוסית לכבודך. לאישה הזו שלא שכחה ימי הולדת ותמיד כיבדה אותם במתנה קטנה. לאישה שהיה לה חשוב להכיר את אמא שלי כשזו ביקרה אותי. לאישה הזו שהיתה לי חברה בתקופות קשות, ותמיד היתה מלאה אופטימיות שהאיש שלי יגיע. שהיתה לי משפחה במקום הזה בו אני לבד.

לאישה הזו שעכשיו מביטה עלי עכשיו מהבר שבשמיים ומרימה את כוס המרטיני שלה ואומרת לי "צ'ירס סוויטי פאי".

- צ'ירס ג'ויסי! לחייך!!!

בתמונות אני לפני "עולם קטן מאד" ולפני החלון של גויסי במיין סטריט של הממלכה הקסומה. עם ג'ויסי ודונה חוגגות לי יומולדת, והפוטרט הרשמי של ג'ויסי שצילמתי לדיסני.

הפסנתר

והנה אני בישראל, באמת עשיתי את זה, תושבת חוזרת לכל דבר. עומדת בתור במשרדים ממשלתיים שעות יום אחרי יום, צועדת ברחובות תל אביב עם עגלת קניות כמו שהיה לסבתא שלי (לשמחתי זה נחשב קול היום – או לפחות כך נאמר לי ואני בוחרת להאמין כי זה נח), יושבת עם סאם הכלב שלי בבבתי קפה. וחזרה לחיק החברות האוהבות מקשקשת איתן כל היום בנייד. תל אביבית לכל דבר, כמעט כאילו לעולם לא עזבתי. גם דירה תל אביבית מתוקה ביותר יש לי (סיפור בפני עצמו כמובן כי זה בערך כמו למצא נפט באמצא המדבר). והנה הגיע היום בו היא מתפנה לי לעבור אליה. יום ששי ומתחילים להרגיש את השקט של ערב שבת אליו כל כך התגעגעתי, אני בדירתי הקטנה מנקה ומסדרת, ומחכה לפסנתר.

אז כן, בדיוק באותו השבוע נתי, חבר טוב שלי, גם עבר לדירה חדשה, ואי אפשר לתאר לא הצליחו להכניס את הפסנתר לדירה החדשה שלו. אני כששאלים אותי אם אני רוצה פסנתר לא אומרת לא, אז כמובן שהסכמתי למצא לפסנתר ההומלס מקום בדירה החדשה שלי. המובילים קיבלו כתובת חדשה והפסנתר נאסף מהרחוב וחיכה לביתו החדש במשאית עד יום ששי.

ששי בערב וצלצול בדלת. אני פותחת לאיש אחד עם הרבה פחות שיניים ממה שצריך להיות לו. והפה שלו אומר לי בעברית עם מבטא רוסי כבד:"את משלמת עוד 150 שקל?". אני שיודעת שנתי שילם הרבה כסף על ההובלה של הפסנתר אומרת לאיש עם הפה שנראה בעצם כמו מקשי פסנתר – שחור לבן, שן כן שן לא – "לא תודה" באמריקאיות נימוסית. והוא מסתובב והולך. אחרי כמה דקות יש שוב צלצול בדלת. אני שוב פותחת והפעם ביני לבין האיש עם שיני הקלידים שוכב פסנתר, עטוף בפלסטיק, על צידו. וחוסם את כל מעבר החדר מדרגות. "הנה פסנתר שלך" אומרות השיני קלידים בעברית עילגת "הוא נשאר בחדר מדרגות". והסתובב האיש ונעלם אל תוך הלילה.

לילה ראשון בדירתי החדשה ואני חושבת לי אם השכנים החדשים שלי ישמחו על ההזדמנות להתעמלות בוקר כשהם יצטרכו לטפס מעל הפסנתר בכדי לצאת מהבניין. תמונות עוברות לי בראש של הסטריה, משטרה, וצעקות "העלו את השכנה החדשה על המוקד", ואני קשורה לפסנתר תוך כדי שהשכנים מציתים אש תחתינו. "בבקשה" אני מתחננת על נפשי תוך כדי שהלהבות מכלות אותי ואת הפסנתר "רק רציתי להיות שכנה טובה".

השלב הבא הוא טלפון בהול לנתי שכמובן נבהל ובבהלה מתקשר למשטרה שממש לא נבהלים ואומרים שאין מה להבהל ושנפתור את הבעיה בעצמנו יש להם עניינים יותר חשובים לטפל בהם כמו מלחמה ופשעים אמיתיים. ונתי מחליט שאין מה להלחם במאפיה הרוסית ושנשלם להם רק שיכניסו את הפסנתר הביתה. אמה מה, הם לא עונים לו אז לא נותרת ברירה אלא שאני אתקשר.

אני מגייסת את כל האמריקאיות שבי ומחייגת לפה שיני הקלידים. הוא עונה לי, ובנחת צועק עלי שאני לא מבינה כלום, שקשה לסחוב פסנתר, ושבכלל העבודה שלו קשה ולא מוערכת. אני שחקנית משנה בסרט הזה, משמיעה קולות תמיכה, ואומרת לו כמה הוא נהדר וכמה שאני מעריכה אותו ואת העבודה שהוא עושה, ובכלל שהוא איש נורא נחמד. שיני הקלידים מתרצה ואומר שהוא יחזור להכניס לי את הפסנתר הביתה. אין צורך להוסיף שבינתייים מחיר ההובלה הנוסף הוכפל והגיע להגזמה פרועה של 300 ש"ח אבל מי סופר. לשמחתי לא נתבקשתי למכור את גופי לטובת ההובלה אז אני נעשקת בשקט.

תוך חצי שעה מגיעים נתי עם כסף הכופר, ושיני הקלידים עם המאפיה שלו. תוך 30 שניות הפסנתר מועמד חזרה על גלגליו ומוכנס כלאחר כבוד לתוך ביתי תוך שנתי מנפנף בכסף הכופר מתוך הדירה לקדם את העניינים. הכסף מעביר ידיים והמאפיה הרוסית נעלמת מחיינו ללא תקלות נוספות. נתי ואני מותשים והפסנתר עומד מסכן וממש מבקש אהבה אחרי כל מה שהוא עבר. אני משכנעת את נתי להוריד ממנו את הניילונים וכשהעטיפה האחרונה יורדת והפסנתר מתגלה בכל הדרו נתי לא יכול להתאפק ובעמידה מתחיל לנגן. אני מחליקה כסא מתחתיו והוא מתיישב כמעט בלי לשים לב ומנגן, מלטף את הקלידים באהבה, והפסנתר מגיב בקולות שאמנם צריכים קצת כיוון אבל מאד מאושרים. ואני שרה ונתי מנגן והשמחה שקורנת ממנו מוכיחה שזה אכן היה שווה את המחיר, ולא חשוב כמה גבוה.

אז סוף טוב הכל טוב במקרה הזה. ואני רוצה להודות לשיני הקלידים ומאפייתו שעשו לי קבלת פנים חמה וכה מתאימה לארץ הקודש שלנו – כן, כמעט שכחתי לאן חזרתי. כמו שהסיפור הולך שכשתפסו את הפושע הראשון בתל אביב אמרו שמזל טוב, עכשיו אנחנו חברה נורמאלית. אז כן

WELCOME TO ISRAEL